מרק עם מטריות

החורף חזר, לפחות לימים הקרובים ואיתו התשוקה למרקים. מכל הסוגים והצבעים.
אבל…כל מרק שנמציא לא יחליף את המלך הבלתי מעורער או ניתן להחלפה של עולם המרקים – מרק העוף.
“הפניצילין של הטבע” לחולים ובריאים כאחד, וחלק מהעבר הווה עתיד שלנו.
משהו בדי.אן.איי של עולם הקולינריה היהודי על כל בדיחותיו. תמיד מנחם ונותן הרגשה ביתית ושהכל אבל ה-כ-ל יהיה בסדר:).

כשאני חושבת מרק עוף אני נזכרת קודם כל בדמות מרכזית ומיתולוגית שקשורה אליו. סבתא שלי.
סבתא שלי שהיתה דמות מיתולוגית עוד בחייה ידעה לבשל מעט דברים וגם לא דברים מורכבים במיוחד (נאמנה למטבח פולני אולד סקול) אבל את מה שהיא ידעה היא ידעה להכין הכי טוב.
אחד המאכלים המרכזיים שהייתי אוכלת אצל סבתא שלי כילדה וגם אח”כ בעצם, כל עוד היה לה כח להכין ולנו לאכול היה מרק עוף.
מרק עוף צח עם אטריות.

הרבה לפני שידעתי מה זה לוקיישן ידעתי מה זה “לוקשן” – אטריות באידיש.

סבא שלי המתוק, היה מתיישב לשולחן לצידי והיה לוגם מהמרק והאטריות שלו בשלוקים גדולים ורועשים כמו שרק הוא ידע לעשות. אוכל בהנאה את העוף “המכובס” (כינוי לעוף שבושל במרק של פולניות של פעם – בלי הרבה תבלינים ותמיד בצבע אפרורי ולא מחמיא) ואני לידו, בולעת בשלוקים קטנים יותר, פחות רועשים, אבל עם לא פחות הנאה את כף המרק עם האטריות שלי. המרק היה כמובן רק תירוץ מבחינתי והאטריות היו הדבר המרכזי. הייתי “דגה” אותם מהמרק ותמיד מבקשת עוד…עוד אטריות כמובן.

כשהייתי ילדה, לסבתא שלי היה מן קטע כזה שכשהיא היתה שואלת אותי מה בא לי לאכול והייתי עונה: מרק עםאטריות, (מצופפת מדי את שתי המילים האחרונות…תנסו שלא לעשות את זה, זה תמיד נשמע כמו מילה אחת, בדוק!!!:) סבתא היתה עוצרת לרגע ובחיוך אוהב וקצת מקניט שואלת אותי שוב: מה אמרת שאת רוצה?!:) מרק עם מטריות???
והייתי חוזרת אחריה ועונה בחיוך: כן, סבתא, מרק עם מטריות!

כשאנחנו היינו ילדים אי שם בשנות ה-70 מצרכי המזון שהיו נמכרים במכולות וברשתות היו די בסיסיים.
עוד לפני שהעם היושב בציון נפגש על בסיס יומי במילים המופלאות פסטה (יאיייי!!!) או נודלס (יאייי 2) היו בהיצע המקומי ספגטי גלילי צר ארוך וחלול להכין לילדים ספגטי עגבניות או ספגטי בולונז והיו אטריות.
אטריות ביצים צהבהבות.

נראה שהאטריות הישראליות בניגוד לנודלס האסייתי ולפסטה תמיד מוערכות פחות למרות ששלושת הסוגים הם מאותה משפחה.
אטריות ביצים הן קצת כמו האחות הפחות אטרקטיבית של מלכת הכיתה הבלתי מעורערת – הפסטה.
לאחות האחת יש שיק איטלקי, ארומה של יופי ותשוקה, עושר עצום וזכרונות של מאכלים עממיים רוויי רעב פועלים או מעדנים גבוהים יותר – מלאי פסטו שמנת ופטריות פורצ’יני. לעומתה, האחות השניה –  נידונה לחיי נערת ליווי למרקים וכמרכיב בסיסי בעוד כמה מאכלים ידועים אחרים דוגמת קוגלים – מתוקים ומלוחים כאחד.

נחזור לסבתא שלי…
במבט לאחור, ככה ביננו, אני מודה שהמרק עוף הזה שלה שהיה מעדן בעיניי, היה די בסיסי. תבלינים לא היו קטע חזק בערבות פולין של המאה הקודמת. מה שכן היה חזק היתה הנשמה, יכולת הנתינה והרצון הכה עז ובלתי מוכן לפשרות – להאכיל.
הרי מה שמתקבע על ידינו כילדים כטעים זו לא איכות ברמת הגורמה אלא היד שהכינה אותו והכוונה…

טו מייק א לונג סטורי שורט,
בא לי ככה באמצע יום חורפי לתת כבוד ואהבה לאטריות שמלוות אותנו תכלס כל החיים. ולהחזיר אותן אפילו שניה אחת לקדמת הבמה כי מגיע להן…הן כל כך יפות!

וסבתא, איך שלא נהפוך את זה…

את מלווה אותנו כל החיים ונמצאת כמעט בכל זיכרון שלנו מחיינו הפעוטים עד חיינו הבוגרים. בכל כוס “לחיים” שאנחנו שותים ובכל כף מרק עוף עם אטריות שאנחנו אוכלים…
היית סבתא מדהימה, המרי פופינס של הסבתות (עוד אחת עם מטריה:) והמושג סבתאות נכתב והוגדר אחרי שהוא הכיר אותך…

מתגעגעים…

כל הצילומים בפוסט זה צולמו ע”י: אפרת הלר
תמונת שער ימנית מתוך: http://whodesignedit.net/fashion/ruche-2011-lookbook