קצת לפני יום העצמאות, קצת על תחילת העצמאות שלי, קצת על כלים וחברה והרבה על כחול לבן.
טוב, אם להיות מדויקים כחול לבן ו…צהוב. כי היה בא לי להוסיף צבע של שמש ישראלית לכל הכחול לבן הזה.
חשבתם פעם איזה מזל יש לנו, שהדגל הנבחר של המדינה הוא כחול ולבן בלבד?!
גם שילוב צבעים הורס ומרגיע יחסית (כי אנחנו הרי מדינה סופר רגועה, זה ידוע…:)) וגם שילוב שיש לו היסטוריה מפוארת בתרבויות עתיקות נוספות (סין ויוון למשל…)
וגם, הכי קל להתארגן עליו שרוצים להתלבש חגיגי בצבעי הדגל – מנהג כל כך ישראלי. ג׳ינס וחולצה לבנה ואנחנו מסודרים!
חשבתם מה היה קורה אם היינו גרים במוזמביק למשל?! והיה יום לאומי כזה והיו מבקשים ממכם להתלבש (ולהתנהג:) בהתאם?! בצבעי הדגל?! זה היה הרבה יותר מסובך. ומסובך יש לנו כבר פה אז…לפחות בקטע הזה עשו את החיים שלנו מישמישים וכחול לבן.
הסיפור של הפוסט הזה התחיל די במקרה…בהיתקלות:)
היו לי כמה רעיונות בקנה, ואז בפייס נתקלתי בתמונה שהעלתה לפני כמה שבועות לורי גולדשטיין המדהימה של קולקציית כלים שלה בכחול לבן. ישר נעצרתי. (נעצרתי והודיתי לאלוהי הכחול לבן כמובן:)
וכתבתי ללורי: ״תרתיחי מים לקפה, אני באה…עכשיו!!!״.
טוב, זה לא היה מידי כי אני לא טיפוס של מיד (חוץ מההתאהבות בדברים יפים כמובן, שמה זה מיד…:)) וגם כי אני לא הטיפוס שאומר: ״תרתיחי מים לקפה, אני באה!״ (וחבל). זה היה יותר לאט ותהליכי אבל הבנתם את התדר. ובסוף הגעתי. ללורי. לסטודיו. אחרי כל כך הרבה זמן שלא התראינו.
זמן Reunion.
על תחילת העצמאות שלי, על לורי ועל סטודיו קטן בערבה:)
גילוי נאות: אני מכירה את לורי מתחילת דרכי כעצמאית. אחרי 4 שנים במחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל ועוד השתהות בכמה עבודות זמניות לאחר מכן, אזרתי אומץ ופתחתי סטודיו משלי. סטודיו לעיצוב כלים וגופי תאורה קרמיים.
הסטודיו אומנם לא היה כל כך קטן וגם לא בערבה אלא בגני יהודה בואכה סביון
(השם לורי כל כך מזכיר לי עד היום את לורה אינגלס האלמותית מ״בית קטן בערבה״ שמי שמבין את מה שכתבתי כרגע ואת הכותרת של הפוסט הוא גם, כמוני – ניצול הטלוויזיה הישראלית של שנות ה-70/80. כמה יש כאן כאלה?! תתפקדו:))
הסטודיו של לורי שכן בסמיכות לסטודיו שלי והיא פתחה אותו בשיתוף עם יעל נתנאל ישי המדהימה מ״סטודיו לימונדה״ המקסים והן שתיהן עבדו בו ביחד, (קרמיקאית ומעצבת טכסטיל. כל אחת בתחומה) והן שתיהן קיבלו אותי – הצעירה וה״ירוקה״ למתחם בזרועות פתוחות.
הסטודיו היה חלום שהתגשם.
מקום משלי לעבוד בו. משהו שתמיד רציתי עוד כשהייתי סטודנטית והייתי שומעת מורה כזו או אחרת מספרת על הסטודיו שיש לה בחצר הבית או במושב, מלא באוירה והשראה וכלב רובץ על מפתן הסטודיו. תמיד היה נשמע לי כמו חלום אידאלי בשבילי. אממה?! אף אחד באקדמיות לעיצוב לא מכין אותך לחיים אחרי התואר, לא מבחינה שיווקית או כלכלית וגם שלעבוד בסטודיו לבד זה לא מתאים לכל אחד ויכול להיות לא פשוט ודי בודד בגדול.
אז היה סטודיו מהמם, והיו תלמידים והיו לקוחות אבל לי…לא היה למי להגיד שלום בבוקר או עם מי לשתות את הקפה והייתי בת 20 פלוס וזה היה חסר לי. אז הייתי לא מעט עושה ״הפסקות קפה״ בסטודיו של יעל ולורי. וככה הכרתי את לורי:)
הייתי יושבת בסטודיו איתה ועם יעל (מתגעגעת אליך יעלי) ולפעמים ביקור של כמה דק׳ התארך ״קצת״. שיחות על החיים, על עסקים, על שיווק, על ילדים, על נשים vs גברים ועל דייטים! שלי!!!
כל אותה עת, היתה לורי עובדת. תוך כדי שיחה מרדדת, משטחת, מקפלת, מחברת, מדביקה, שורפת, צובעת ומה לא:) תוך כדי השתתפות פעילה בשיחה. הייתי מספרת להן דברים בוכה או מתפקעת מצחוק (תלוי בסיטואציה המסופרת) ולורי היתה מזילה דמעה תוך כדי עבודה (במקרה של סיפור עצוב) או מחייכת תוך כדי סיפור שמח יותר או מצחיק. הידיים לא הפסיקו לעבוד אבל היא היתה לגמרי שם. אני ויעל תמיד נדהמנו מהתכונה הזו:)
על לורי, יכולתי להסתכל שעות עובדת, בתור בוגרת המחלקה ומעצבת קרמית בעצמי שראתה דבר אחד או שניים בתחום לא ראיתי אף פעם מעצב קרמי שעובד עם החומר בכזו קלילות. לורי שמגיעה במקור מתחום עיצוב תלבושות לתיאטרון ועיצוב תפאורה ופגשה בחימר במקרה והתאהבה בו כחומר גלם. כזו התאהבות שזנחה עיסוקים קודמים והפכה למונוגמיה מפוארת:) עובדת עם משטחי חימר בשיטת ה-free folding כאילו החומר הוא יריעות עור או בד. וזה תמיד מרתק לראות. אותה. עובדת. טבעי כמו נשימה – ככה היא עובדת.
מתחם הסטודיואים נסגר באיזשהו שלב וכל עסק התפזר למקום אחר. לורי הקימה את ביתה ואת הסטודיו שלה בכרכור ואני סגרתי את הסטודיו ועשיתי פאוזה מעשייה קרמית לכמה שנים לטובת עיצוב גרפי כשכירה וכעצמאית. עדיין כמו שלמה יידוב ש״חולם בספרדית״ אני ״חולמת בקרמית״. עדיין יש תנור וציוד וחלומות קרמיים שמחכים במגירה וייצאו בתקווה לחלל העולם.
בחזרה לפגישת ה״כחול לבן״ שלנו, שלי ושל לורי.
היה כיף. עם לורי, זה מסוג החברויות שגם אם לא נפגשים שנים, ברגע שכבר כן, זו כאילו שיחה בהמשכים שרק לפני שניה הסתיימה, ותחושה של משפחה, של בית , של שיחה כנה בלי הגנות.
אז בזכות כלים כחול לבן יצא לנו להיפגש שוב.
ולצלם את הכלים כחול לבן ממש התאים לי לצלם עם עוד משהו ישראלי. ומה יותר ישראלי מאשר ״דודה״ (חשק) למישמיש?!:)
לקרטיבים מישמיש
לגזוז מישמיש
ל״גו גו״ של מישמיש
לפרי כתום יפה כזה וג׳ינגי
כתום כמו לורי:)
מישמיש מישמיש מישמיש
(מאור זגורי הכניס גם בקטנה את האהבה של ישראלים לקרטיב מישמיש גם באחד הפרקים של זגורי אימפריה…הכי אהבתי, הכי שאפו)
אה, עוד דבר ששכחתי לציין, בכלים של לורי האוכל יותר טעים. לא יודעת למה זה. עובדה. מניסיון:)
סלט סלרי מכאן עם תוספת פרוסות מישמיש שלי.
ובמעבר הכי חד שיכול להיות… ותיכף תבינו כמה הוא חד:)
אתם מכירים את זה שכמה ימים לפני יום העצמאות, החנויות מתחילות להציג פריטים בכחול לבן כאילו במקרה?! הכי לשחק לנו על בלוטות התקופה?:)
אז יש את אלה שמרחמים עלינו ומוציאים רק כמה ימים לפני את התותחים הכבדים ויש את אלה – הממזרים יותר (כן, איקאה, אני מדברת עליך!!!) שכבר כמה שבועות לפני החג, כן כן , אפילו לפני פסח כבר צצים להם פריטים כחול לבן יפים יפים, ומונחים שם כאילו במקרה, תמימים כאלה, כאילו הם כאן תמיד.
אז איקאה (בניגוד לכותבת שורות אלה) לא עושה דברים ברגע האחרון והיא משחקת על ״שריטת״ הכחול לבן שלנו עוד הרבה קודם. טוב, בכל זאת יש לה שעון שוודי (שעון שוודי מדויק כמו שעון שוויצרי?! אני רק שאלה…:)
אז מכל הפריטים בצבעי כחול לבן ובצבעי תכלת לבן (כן, כן, גם אתם לא כאלה תמימים) שצצו להם פתאום בקולקציה חזרתי עם מגבות מטבח גדולות וקסומות בכחול לבן.
ועטרות נייר (״מנג׳טים״ בלבנטינית:)) לקפקייק כחול לבן
קפקייק לימוניים (המתכון מכאן) עם זיגוג שמנת וקליפות לימון מזוגגות.
אז למה לימונים? ביום חגיגי זה?
״החיים מעניקים לך לימונים, תהפוך אותם ללימונדה, או תקים מדינה, מה שבא לך קודם״ (שם, שם)
על לימונים, לימונדה, ומדינה
נדמה שאנחנו מגיעים ליום העצמאות הזה (וגם הקודם, וזה שלפניו, וזה שלפניו…) מקוטבים מתמיד.
נדמה, בטח לאלו שחיים ברשתות החברתיות, שהעם מפולג לשניים. ימין ושמאל ושהכל…אבל הכל…נקלע באמצע. בקו האש, במלחמת היריות הזו. וזה אישית מעציב אותי הכי! אבל, וזה בלוג אופטימי אז תמיד יש אבל…
בראית פרספקטיבה על ההיסטוריה היהודית – העם תמיד היה מפולג. בצורה כזו או אחרת. ובמקרה הטוב לשני חלקים בלבד…מלכות יהודה ומלכות ישראל…בית שמאי ובית הלל (איזה קרבות אלליי) החסידים vs המתנגדים…תקופת המחתרות בארץ (איזו מלמת אחים זו היתה)… עופרה vs ירדנה (סתם סתם)….
ההיסטוריה רצופה בויכוחים שלנו, באי הסכמות ובמקרים הכי גרועים בכזו שנאת אחים שהובילה לחורבן 2 מקדשים ולגלות. אז ברור שיש לנו עבודה כאן לעשות (כדי לא להגיע לחורבן נוסף חלילה) ולדעתי העבודה העיקרית ביותר שלנו כחברה, אבל…קודם כל בואו נרגע, אנחנו לפחות עקביים… תמיד היינו כאלה.
ולפני שאנחנו מספידים את הספינה הזו ורואים רק את הצד השלילי ומה שדורש תיקון בואו נתרכז ולו ליום אחד ב״ישראלי היפה״ זה שלא מדברים עליו כי אין לו רייטינג, זה שאנחנו פוגשים כל הזמן, במחוות קטנות של חסד ועזרה הדדית, בכמה כישרון יש פה על פני מטר רבוע, כמה יצירתיות וכן, גם טוב לב.
נתנו לנו לימונים לפני 68 שנה, והפכנו אותה לאחלה לימונדה.
אנחנו צעירים משמעון פרס ב24 שנה!!! ותראו מה הספקנו לחולל כאן:)
אחלה לימונדה ואחלה מדינה (כמה לא אופנתי להגיד את זה אה?!, נשמע תמים כזה, נאיבי…)
אז במקום להתחמם אחד על השני אפשר להפוך את המנגל הזה ללימונדה קרירה ומתוקה (שהכי מתאימה לשתיה ל״על האש״)
מנגל שצבעתי בצהוב הפך למיכל קרור לבקבוקי לימונדה
(טיפ שלי – אם אתם צובעים כמובן לא להשתמש בזה בייעוד המקורי שלו אחרי צביעה, זה מסוכן, ודבר שני – לאטום את הצד הפנימי כי זה לא אטום לגמרי ויכול לנזול)
אנחנו רק צריכים להפנים שאנחנו כאן ביחד, כל הגוונים, כל הדעות, וכולנו כאן כדי להישאר והלוואי ונצליח להמשיך לחיות כאן ביחד ובטוב. כמו השילוב בין כל הפריטים בפוסט הזה
ביחד זה הכי יפה.
אז מה שאנחנו צריכים זה לאהוב את עצמנו ואחד את השני קצת יותר, לנסות להבין… השאר כבר ייפתר מעצמו. נאיבי?! אולי… ישים?! מקווה מאוד שכן…
אני הולכת לנסות…וכשאני הולכת צריך לבחור נעליים נכון? אז בחרתי:)
חג כחול לבן (שמשי וצהוב) שמח לכולם
אם בא לכם לשטוף את העיניים בעוד כחול לבן ובאיך חוגגים יומולדת למדינה כנסו לפוסט מתוקים כחול לבן שמחכה ממש פה:)
עוד כחול לבן בתחום העיצוב – פוסט מקסים של מיה וענבל מstudio p2 design כאן.
תודה ליעל נתנאל ישי וללורי גולדשטיין שהיו לי ״סטודיו שני״ – חברות ואמהות בתקופה ההיא. אוהבת אתכן מאוד ולתמיד ♥♥♥
• כל הצילומים לפוסט זה צולמו ע״י אפרת הלר
• את לורי ואת הכלים שלה תמצאו כאן:
http://www.etsy.com/shop/lauriegceramics
https://www.facebook.com/laurie.goldstein.3
http://www.instagram.com/lauriegoldsteinceramics
יש לה סדרת כלים בלבן וזהב פרפקט לשבועות (ופרפקט באופן כללי…:))
• איקאה אתם יודעים איפה למצוא:)
• עוד רעיון מדליק שקשור למנגל – מנגל diy תמצאו בבלוג onscribbling
• פוסט על אופנה בכחול לבן ליום העצמאות תמצאו בcapegirlstyle
חג עצמאות שמח:)
איזה פוסט לימונדה! מקסים מענין וכתןב נפלא
תודה יונית יקרה:)
מהממת.
איזה פוסט מדהים!
היה לגמרי שווה לחכות. גאה בך וככ כיף לקרוא, יכולה ממש לשמןע אותך מדברת את הטקסט.
בפארפראזה ל amnim: trully yours , your biggest fan
ושתהיה זו תחילתה של דרכך העצמאית במהרה ☺
אמן ואמן:) הלוואי
תודה על ההתרגשות ועל הפידבק-ריגשת אותי ממש
מדהים מדהים מדהים!
הצילומים עם הקאפקייקס הורסים.
והרעיון עם המנגל מדהים!
כתבת מקסים. מזמן שלא נהנתי כל כך לקרוא פוסט…
חג עצמאות שמח!
יואו, איזה כיף לשמוע…תודה תודה תודה
המנגל הכי אלגנטי שנראה כאן ב-68 השנים האחרונות…לתפארת מדינת ישראל.ושאר הפוסט יכול להפוך כל ״פוסט ציוני״ לפטריוט.
גאה בך!!!
תודה שריתה! אכן מנגל אלגנטי שלא נראה כמותו במחוזותינו…חחח
פוסט מקסים, צילומים נהדרים
אני בעד שיתוף
בהצלחה
וחג עצמאות שמח
תודה רבה רבה אוסנת! חג עצמאות שמח
כבר מהכותרת אהבתי את הפוסט כניצולה נוספת של הטלויזיה הישראלית משנות ה70 וה80 היא כמובן ישר זרקה אותי לבית קטן בערבה התוכנית האהובה עליי אז ( היא כנראה גם הייתה התוכנית הכמעט יחידה אז) הפוסט עצמו הוא תענוג אחד גדול הכלים שח לורי הסיפורים שלך זוית המבט האופטימית שלך (נאיבית אבל בהחלט ישימה) בעצם הכל.
תודה רבה סיגל. זו אכן היתה ה-תוכנית בתקופה ההיא. היה לה נראה לי 100 % רייטינג. תוכנית ליגה. יש געגועים. ותודה שוב על הפידבק. שימחת אותי מאוד
כמה יופי, הכל הכל הכל מרגש ביופיו. צילומים מדהימים, כתיבה נהדרת ואני לוקחת גם פיסת אופטימיות, אז מה רע?!
יואו, איזה כיף לי:) תודה רבה
אם בזכותי לקחת טיפה אופטימיות להמשך אני עשיתי את שלי:)))
נשיקות
פוסט שווה ומהפנט .. כמו סיפור בהמשכים שלא רוצים שייגמר או לפחות מחליטים שברגע שתסתיים הקריאה- תמיד אפשר להתחיל מהתחלה. הצבעים, הרעיונות, התובנות , ההכרות עם יוצרים ויוצרות נוספים. תודה תודה ושנת עצמאות נוספת לכולנו
מגיבה מאוחר אבל….כל כך התרגשתי מהתגובה שלך נויה. ממש תודה רבה ושמחה שאהבת:)
פעם ראשונה שאני כאן ונהניתי מעל מילה, צילום ורעיון.
תענוג
תודה רבה כרינה, איזה כיף לשמוע