פרוייקט גלגל

מכירים את השאלה: אז מאיפה את/ה במקור?

מי לא מכיר…זו שאלה שמתייחסת לציון גאוגרפי פשוט.
מהי נק’ ההתחלה שלך…
אני תמיד שואלת מעצבים או כל אדם שעוסק ביצירה כלשהי: איך הוא התחיל? מאיפה? מה היה הטריגר? מה היה אותו ציון בדרך שגרם לו להצטרף לתחום העיסוק או התחביב שלו. (כשיש לי אומץ אני גם שואלת זוגות איך הם הכירו…:) נק’ ההתחלה בסיפורים היא תמיד מעניינת ולעיתים קרובות מפתיעה ומרגשת.

את חיי כמעצבת, עוד לפני העיצוב הגרפי, לפני הצילום, לפני שידעתי מה זה פיקסלים בכלל, התחלתי בחוג קדרות.
הייתי חיילת בת 18 והתאהבתי! בטכניקה, באובניים, בחומר שמסתובב על גלגל. באדמה שבעזרת סיבוב, גלגל, מים ואש הופכת לכלי שמושי. התאהבתי בקסם הזה.
וכמו שקורה בחיים, דבר רדף דבר ושניה אחרי תום השירות הצבאי כבר הייתי סטודנטית מן המניין בבצלאל… ואח”כ מעצבת קרמית בעלת סטודיו…ואח”כ…ואח”כ… עוד כמה גלגולים בקריירה…כולם בתחום העיצוב.
עברו כמה שנים מאז (לא שואלים ליידי כמה שנים עברו מאז, מבחינתה היא עדיין בת 17‪.‬5:)
ונפלה לידי ההזדמנות להפיק סדרת צילומים שחלמתי עליה לא מעט שנים.
זה היה במסגרת התואר השני שלי בעיצוב. קורס יזמות. לא אלאה בפרטי הפרויקט ומה היה אופי היזמות כי בלונג סטורי שורט עסקינן רק שהוא כלל כחלק מרעיון רחב יותר צילומי תקריב של עבודת אובניים.

בעבר הרחוק ההוא, עוד הרבה לפני התואר השני, תוך כדי שהייתי עובדת על האובניים בסטודיו הייתי רואה את הסצנה מבחוץ – כצלמת.
צלמת שמזהה משהו כל כך יפה ולירי. משהו ששווה לקבע אותו באימג’. בתמונה.
שנים הסתובבתי עם תחושה שיש פה הרבה מעבר לטכניקה. שיש בתהליך העבודה הזה כל כך הרבה ליריות, ואור וצל, וקושי ורכות והרמוניה של מעגליות וקסם ואיזון. וכל כך הרבה זן.
כל עבודת האובניים היא להגיע לאיזון, לסיבוב המושלם של החומר.

אז עם רצון גדול ושק של זכרונות תחושתיים כאלו פניתי לאלעד שרמן. חבר שהוא גם צלם מחונן וביקשתי שיהיה חלק מן הפרויקט הזה. והוא הסכים!!! וכך “פרויקט גלגל” יצא לדרך.
אחרי כמה פגישות קפה בשמש התל אביבית שבהם ניסינו לחדד ולזקק יותר את המהות של מה אני רוצה שהצילומים יביעו, אילו תחושות ו/או ערכים…יצאנו עם תרכיז של הרעיון לדרכנו.
שכרתי סטודיו קרמי לכמה שעות עבודה, אלעד בתפקיד הצלם ואני בתפקיד הביצועיסטית (“דוגמנית הידיים”) והמפיקה.
אלו חלק קטן מן התמונות של אותו יום צילום:

כמו גלגל בתוך גלגל…

חכם סיני אחד שהמצאתי כרגע יכול להישבע שכשמקדרים ומקשיבים באמת ניתן להרגיש את החומר כאילו הוא אדם. מתי הוא מצוברח, מתי הוא קשה או רך, זורם או תקוע, כמה הוא משתף איתך פעולה, מתי הוא ממורכז סביב הציר של עצמו, כמה הוא חלש או חזק, נפתח או נסגר ובעיקר מתי הוא צריך חיבוק כדי לא להתפרק.

וגם, מתי הוא צריך לחתוך עיניינים:)

מה הזמן מסמן לי, זה הכל שאריות של החיים

כל הצילומים המדהימים בפוסט זה כאמור צולמו ע”י אלעד שרמן. כנסו לאתר ולבלוג שלו ותתרגשו.
אני, הולכת לפנטז שאני גרה בלופט תעשייתי בניו יורק (או במקום קל”ב יותר, אני לא בררנית…) עם קירות בטון חשופים ועליהם תמונות ענקיות של צילומים של אלעד.

יאללה, היינו פה…:)