השבוע חל יום המשפחה:) או שבוע המשפחה למאריכי פסטיבלים…
בעולם האונליין – הרשת געשה בפוסטים של הורים וילדים ובצילומים מרגשים. זה מאוד טבעי ומקובל לדבר על יחסי הורים וילדים אפילו יחסי סבים/סבתות ונכדים מקבל קצת מקום בשיח אבל מה עם יחסי דודים ואחיינים?
אז החלטתי להרים את הכפפה ולדבר על אחיינים:) דודים ואחיינים ומה שבינהם.
לא מצאתי הרבה חומרים על הענין בבלוגים ובכלל… הדודים עדיין מסתתרים בארון:)
אז לכבוד שבוע המשפחה הפרטי שלי בא לי לחגוג את אחת ההמצאות הגאוניות על פני הפלנטה הזו ואושר אישי שלי:
אחיינים!
אבל קודם, קצת מאחורי הקלעים:
התמונות שייכות לפוסט הראשון שצילמתי עוד לפני שהוקם הבלוג.
פוסט שהיה אמור להיות הפוסט הראשון בבלוג לונג סטורי שורט ולא פורסם מעולם!!! יוצא עכשיו לאוויר
זה היה פוסט טרום טו באב –
זמן שבו החנויות מלאות בלבבות משוקולד, בלונים בצורת לבבות, דובונים מחזיקים לבבות ובכלל רשתות השיווק עמוסות לבביות בתקופה הנ”ל.
(ממש כמו עכשיו – בשבוע שחל בו גם יום המשפחה וגם ה-וולנטיינס דיי) ואותי זה פחות ריגש, וגם קצת צפוי או קיצ’י -לבבות משוקולד. מאוד מסחרי. חשבתי ששווה להראות לילדים שרוצים להפתיע את ההורים שלהם או לבני זוג שרוצים להפתיע אחד את השני שלפעמים לחשוב מחוץ לקופסא או לפחות מחוץ לדוכן השוקולדים בקניון:) יכול לתת את אותו אפקט ולרגש.
אני אישית יותר אתרגש אם האיש שלי יבשל לי פתיתים בצורת לבבות (וכן, יש כאלו!!) מאשר ייגש לדוכן השוקולדים עם האותיות האדומות המסוכרות:) זה כל אחד יכול…!!!
אבל לבשל לך פחמימות בצורת לבבות ולשים לך ליד השניצל כאילו הכל כרגיל, או הו בשביל זה צריך חזון.
אפרופו חזון – חמושה בכזה, ניגשתי ל-3 אחייניות שלי מתוך קבוצה של עוד כמה מופלאים (“לא סופרים ילדים/חמסה חמסה/שום בצל”)…וביקשתי את עזרתן. הסברתי שאני צריכה דוגמניות לפוסט ראשון – לכמה צילומי אווירה ואם הן מוכנות לעזור וגם ככה על הדרך גם לשחק קצת בחומרי גלם.
והן נענו בשמחה!
והסכימו להצטלם!!! בכזה רצון טוב להיות חלק ממשהו, ממשימה, שהן עזבו הכל, לבשו שמלות לבנות והתייצבו עם ידיים מושטות ולב פתוח לרווחה.
אפילו זאת שבד”כ לבושה בחליפת ג’ודו או במדי ברצלונה נעולה בנעלי כדורגלנים הסכימה להתלבש ולהראות כמה היא יפה. כמה אהבתי אותן באותו רגע, אם בכלל אפשר לאהוב יותר. כמה הן היו פלאיות בצילומים.
בכלל, תמיד מדהים אותי כמה ניתן לרתום ילדים (שהם ביום טוב שלהם, כמובן:) לעזוב את מה שהם עושים באותו רגע ולהירתם למשימה שהם מרגישים בה חלק. משפיעים.
פגשתי בדרכי את הפסטה הזו שהיה ברור לי שאני אעשה איתה משהו. המבנה הארכיטקטוני שלה פשוט שבה את ליבי. אז נתתי לאחיניות שלי לרחרח קצת ולהחזיק את החומר גלם הזה שהוא כל כך יפה בפני עצמו
לפני שעושים איתו משהו, פשוט ככה:
ואחכ לצבוע אותו בספריי זהב, מה שהופך את הפסטה לתכשיטים קטנים בדקה וחצי עבודה (להניח כמה דק להתייבש כמובן)
ולחשוב מה ניתן לעשות עם היחידות המוזהבות: לקשור לחוט בשני צבעים ולהפוך פסטה יחידה לקישוט לכרטיס ברכה שרוצים לתת לאדם אהוב, להפוך את זה לצמיד או לשרשרת עם תליון זהב שמשמח כל ילדה
לפתוח את העיניים סביב ולראות שיש גם מרשמלו בצורת לבבות…יאיי:) ושגם אותו ניתן לארוז יפה ולהגיש כמתנה מקורית. מלוא החופן אופטימיות ורודה.
חוזרת שניה אחורה להמצאה הגאונית שנקראת אחיינים
כל דוד/ה יודע/ת שאחיינים הם הילדים של האחים שלנו אבל הם גם הדבר הכי קרוב לילדים משלנו לפני שאנחנו הופכים בעצמנו להורים.
שאחיינים זה הדבר הזה שאנחנו יכולים לאהוב ולהתפעל מהם בלי שיפוטיות או ביקורת כי אנחנו לא הגורם המחנך או הדואג. אנחנו רק כאן כדי לאהוב ולראות איזה פלא בריאה הוא כל ילד וילד.
וכל ילד צריך לפחות מבוגר אחד שיסתכל עליו ככה – נקי. טוב, לא באמת נקי, משוחד נקי אבל הבנתם ת’פואנטה:)
אחיינים מפתחים אצלנו את הרגש האמהי/אבהי שאף פעם לא היינו בטוחים שיש לנו.
אחיינים הם פרומו… יפה כזה שניתן להחזיר להורים כשהם מתחילים לטפס על הקירות וגם אנחנו.
אחיינים זו התאהבות בשניה בלי שציפית להתאהב
אחיינים זו תחושת שייכות (גנטית או לא, על זה ניתן להתווכח אבל היא שם וניתן למשש אותה באוויר ממש)
זאת למשל – אני זוכרת את הרגע המדויק שהודיעו לי שהיא נולדה ואני בעצם דודה וחשוב יותר אחי הוא אבא בפעם הראשונה!!!
האחיינים שלי (שלי מהבית:))) מביאים את השמש לכל מקום שהם נכנסים אליו
ואני לומדת מהם כל הזמן המון, על העולם (מזה שאוהב מדעים), על תבונה ורגישות (מזאת המשפחתית), על זקיפות קומה ובטחון עצמי (מילדת הסנדוויץ’ שלמרות ואעפ”י היא כזו), על אומץ וגבורה (מזו שאוספת מדליות ג’ודו למחייתה) ועוד ועוד, עוד אחיינים ועוד תכונות. ומכולם למדתי – כמה פעמים באמת אפשר לראות frozen. ובכמה שפות. ושאף פעם לא נמאס:)
לומדת עליהם וגם על עצמי.
ההפקה הראשונה שלי נגמרה כמובן בלבשל את הפסטה ולאכול אותה ככה, כמו שהדוגמניות הקטנות רצו, בלי רוטב בכלל, כמו שילדים הכי אוהבים.
ומה שכיף בילדים, זה שגם כשרבים אחד עם השני והלב של כל ילד נשבר לשתי חתיכות לפחות…
זה נשכח כל כך מהר, שישר חוזרים להשלים ולאכול ביחד. פחמימות כמובן. פחמימות ולבבות.
אז אחיינים שלי – איזה כיף שאתם פה, איתנו, שבחרתם בנו בעולמות אחרים, ואתם חלק מהמארג המשפחתי שלנו, אתם מתאימים לנו כמו כפפה ליד. כמו פסטה לרוטב עגבניות, כמו אלזה לאנה.
ותודה מיוחדת לשלוש האחיות המצולמות – אחייניות שלי – אוריון, אגם וגלאור שגם נרתמו לצילומים ולמשחקים וגם הציעו הצעות מקוריות משלהן.
אוהבת אתכן אחת אחת אחת.
לעוד פוסט שלי עם התנדבות אחיינים – כאן
*גילוי נאות: הביטוי שהשתמשתי בו : “מביאים איתם את השמש…” לקוח מביטוי שכתב דרור פויר לפני שנה וקצת – בן דודי היקר (במקור הביטוי יוחס לאשתו) בטור שלו “חזרתי” בגלובס (הכל כך משובח והכל כך שווה קריאה). הביטוי כל כך מצא חן בעיניי שנצרב לי בתודעה, כמו הדברים היפים באמת – אפילו הזיכרון הסנילי שלנו עושה לנו ג’סטה וזוכר אותם.
עכשיו גם הכנסתי עוד משפחה לפוסט המשפחתי הזה וגם הבאתי גאולה לעולם:)
*גיליתי בשמחה עוד בלוגרית – סיון סטרומזה שכתבה על אחיינים שלה ועליה פוסט – אחיינים זה שמחה .פוסט אישי אישי,מקסים מקסים, כנסו כנסו
*לעוד רעיונות מה לעשות עם לבבות לכבוד ימי אהבה –
כנסו לפוסט האחרון בבלוג המקסים של הגר אשחר ניר מהבלוג On Scribbling ותתחילו לגזור ולהדביק לבבות מנייר. הומ מייד.
סופ”ש לבבי שיהיה:)
כל הצילומים בפוסט זה צולמו ע”י אפרת הלר
טוב… כרגיל משובח משובח משובח.
ידעתי שכך יהיה!
את ככ מוכשרת יקרה והאהבה שלך זולגת מבין המילים. פוסט מקסים מיוחד ושונה בסביבת הבלוגים של הלייף סטייל ☺
בלעדייך זה כנראה לא היה קורה. לא השבוע לפחות:))) אין על הדחיפות הקטנות שלך
אפרת, אין עליך! הבלוג שלך כל כך מוגש יפה ומקצועי, התמונות נראות כמו במגזין, הרעיונות לפסטה והמרשמלו כל כך אסטטים, והכתיבה גרמה לי לחייך יותר מפעם אחת..את באמת קסם של כותבת.
הערה יחידה, שימוש של נקבה במקום זכר, אם לציין אחיניות כדוגמניות הראשיות בבלוג, אז אולי גם לרשום יותר בנקבה על אחיניות מאשר “אחיינים”…משהו קטן אבל חשבתי להציע.
תודה רבה דנה על הפידבק. לגבי ההטיות הזכר נקבה – התייחסחתי לכלל האחיינים בשפה אחידה שהיא שפה זכרית בד”כ ואל הפרטים בפוסט בלשון נקבה מכיוון שהן בנות כמובן. זה היה יותר פרטי מול כללי או מזוהה מול קבוצה אנונימית. אבל מאוד מעריה את ההערה שלך ואת הכנות.
האהבה שלך קופץ מהמילים שאת כותבת ומביא דמעות לעיניים וחיוך לשפתיים. איזה כיף לאחיינים שלך שיש להם כזו דודה.
רונה! תודה על הפידבק. מתגעגעת:))) ד”ש לדיוויד
דייייי. קודם כל בואי נתחיל מזה שהן הורסות, יפיפיות ומתוקות להפליא. נמשיך בזה שהצילומים עצמם משגעים ועושים חשק ברמות (לא בטוחה מה קודם, לאכול או ליצור) ואת כותבת כיף, אין מילה אחרת לתאר את זה, כל שורה היא חיוך וכל פסקה היא שמש (הגונב מגנב פתור.. :)) ואחיינים זה אליפות, גם אני חושבת ואחרון אחרון חביב, איזה מפרגנת את!!!! כבוד גדול להופיע בבלוג שלך, מסמיקה עד בלי די ❤
מותק!!!! איזה כיף של תגובה:)))) אין עליך תודה תודה תודה
איזו נקודת מבט מענינת ליום המשפחה ☺️
אני כל כך אוהבת לפנק את האחייניות שלי, מאוד כיף שלא צריך להיות שם דמות המחנך אלא רק דמות כיף ואהבה.
לגמרי…אחד התפקידים הכיפים.
תודה שלי. מתי רואים אותך?
דודה מהממת שאת, ופוסט מתוק מתוק ומקסים. תודה על זוית קצת אחרת ליום המשפחה
זוית אחרת זו אני…חחח
תודה חני יקרה
אני יכולה לאמץ אותך למשפחה שלנו? איזו מקסימה, מקסימים כל ההטיות תקפות. פוסט נפלא, נקודת מבט מרעננת וכיפית ואחרת ליום המשפחה. איזו אנחת רווחה לא לראות תינוקות בנות יומן (ויש בי אהבה להן ועוד יותר הערכה לאמותיהן, שלא תביני לא נכון) בפוסטים מסוג זה. הצילומים שוס. יום משפחה מקסים לך.
תודה מינה. היה שווה הכל רק בשביל התגובה הזו (והצעת האימוץ כמובן:) שבת שלום :)))
אוהבת לקרוא את הבלוג שלך! הצילומים כל כך יפים, הגנים המשפחתיים כה ברורים. אהבתי להורים.
וכן תיארת גם את אהבת הסבתא/סבא
תודה ליאוני. שימחת את לבבי….ועוד לקבל פידבק כזה מאמא של צלמת סוף זה באמת…סוף:)
שבת שלום אהובה.
יפהפה אפי!פשוט יפהפה ומשפחתי.
תודה שרה:)))
איזה יופי ל דברים איזה רעיונות ואיזה ילדות הורסות. לא פלא עם סבתא רבתא וסבתא קטנה ודודה יפיפיות שכאלה…
בוקי יקרה, תודה על הפירגון התמידי שלך
איזה פוסט מקסים. מסכימה איתך שאין על אחיינים/יות. מרגע היוולדם ועד עצם היום הזה, גם כשאני כבר אמא בעצמי, הם אהבה מסוג אחר וללא גבולות. הרעיונות מדליקים ואכן הרבה יותר שווים מלבבות שוקולד והצילומים רכים ונוגעים. נהדרת.
ואוו, תודה אביטל:) על הפידבק בכלל ועל המחמאות לתמונות ועוד מ…צלמת!!!
נגעת בנקודה חשובה, אחיינים זה אהבה מסוג אחר, כמו ילדים רק בלי העצבים והמשקעים המיותרים. רעיונות מקסימים ומקוריים לחג אהבה ובכלל.. חג אהבה שמח
תודה נועה על הפידבק:) שימחת את לבבי
אפרת, איזה פוסט משגע, נוטף אהבה סטייל ומתיקות. האחייניות שלך באמת שמשות נפלאות 🙂 הצילומים והרעיונות יפים-יפים!!
תודה רבה מיה:)))
כל כך נכון ומדויק. הקשר והאהבה לאחיינים. הם אכן מביאים את השמש… משפט הזה נחרט גם בראשי עכשיו (ומבחינתי הזכויות הן שלך 🙂 ). פוסט מקסים, מלא באהבה ומיוחד, והצילומים מקסימים
תודה רבה חמוטל! אכן משפט יפה שנחרט. תודה על הפידבק
תודה רבה חמוטל:))) שמחה שאהבת
נהניתי מאוד, ואפילו חושבת לאמץ את תכשיט הפסטה ליצירה משותפת עם ביתי. ואני לא מאלה שיוצרות…תודה
יואו, כיף לשמוע- כל הרעיונות אצלי די פשוטים לביצוע אז…stick around:)
איזה יופי של פוסט , חוץ מזה שהוא כתוב מקסים והצילומים יפהפיים אהבתי את פסטת הלבבות המוזהבת וחוץ מזה דרור פוייר הוא בהחלט מוכשר קוראת אותו בגליון סופש של גלובס, נחמד לגלות שאתם בני דודים .
תודה סיגל… ואכן, בנדוד כאח לי
פוסט כיפי, מהנה ובעיקר מעלה חיוך ורצון עז לחבק את האחיינים ולהרעיף עליהם אהבה אינסופית.
נהנה לקרוא אותך בכל פעם מחדש, ומחכה לפוסט הבא…
תודה אפרת!
תודה רבה טל:)
תודה לך 🙂
אפרת פוסט מקסים!!! הלוואי שכולם היו דודים כמוך (רמז, אין הרבה כאלה…). הפסטה עם הספריי זהב הרסה אותי! פשוט מהמם. נהניתי מאוד.
תודה לך אשת חיל:) הפסטה הרסה גם אותי…חחח. אפילו בלי הזהב
הפוסט שלך תמיד רלוונטי… ואין אין על אחיינים! (אפילו שיש לי ששה ילדים משלי) אני דודה מגיל 12 ועד היום קשורה מאד לאחיינים שלי, במיוחד אלו ש”גידלתי” בתור בחורה. אתמול אירחתי ליומיים חג את אחד האחיינים שלי עם שלשת ילדיו… אמאלה! רק אתמול החלפתי לו תיתולים… האחייניות שלך מתוקות והצילומים שלך למרות שהם מזמן… מקסימים, כתמיד.